למה צריך מאמן אישי - למה לא לבד? 

לעיתים קרובות, בתגובה לתיאור מודל האימון האישי ותפקידי כמאמן אישי בתהליך, אני נתקל בשאלה "אם אני עושה הכול, והמאמן לא מדריך, לא מחליט, לא מייעץ ולא בהכרח תורם ידע רלוונטי - אז למה אני לא יכול/ה לבד. ואכן, על פי המודל מאמנים אישיים מניעים לפעולה ו"אינם פועלים בעצמם" ; הם מתבססים על הידע של המתאמנים ו/או "שולחים" אותם לרכוש ידע נוסף ולא מהווים בהכרח סמכות ידע ; הם נמנעים בד"כ מלייעץ ומבקשים מהמתאמנים להגיע בעצמם לפתרונות. כלומר, השאלה רלוונטית: אם אני פועל על סמך ידע שלי ועל פי תכנית פעולה שאני בניתי - אז למה אני, המתאמן/נת לא יכול/ה לבד?

כמנהל המופקד על הפעלת אנשים/מנהלים אני מגלה לעיתים קרובות שהם תקועים. פועלים במרץ, משקיעים אנרגיות רבות אבל התוצאות דומות לרכב ששקע בחול/בוץ, מנסה להיחלץ אבל ככל שהוא משקיע יותר הוא מתחפר עוד ועוד. מה תפקידי המקרה כזה? אני שם לב שהם תקועים, מנתק אותם לרגע מהפעילות (התוקעת) ומבקש תיאור ו/או שואל לגבי ההתרחשות. הפלא ופלא, משהו קורה ותוך כדי ההסבר "נופל האסימון", אופציה חדשה לפיתרון צצה ובמקרים רבים היא משחררת את הפקק ומקדמת לקראת המטרה. מה חלקי בפתרון? מצד אחד כנראה שללא נוכחתי הם היו עדיין תקועים, מצד שני באמת "לא עשיתי כלום". "רק": ניתקתי, הרגעתי, הקשבתי ללא ביקורת, גם כשהיו לי רעיונות השתדלתי לדחות את התערבותי עד כמה שאפשר, בחלק מהמקרים שאלתי שאלות מאד כלליות (פתוחות ואפילו פותחות) לאו דווקא מכוונות, וזהו, בד"כ זה מספיק. לשמחתי, הם לומדים בהדרגה לנתק את עצמם ולחזור על התהליך גם ללא נוכחתי. במונחים של אימון (או ניהול המשלב מיומנויות ניהוליות) עיקרון "אי העשייה" של המאמן/מנהל מנע יצירת תלות ופיתח עצמאות.

מה בעצם קורה בתהליך שכזה? ניתוק מהעשייה האוטומטית, הפסקת ניתוב האנרגיות להמשך ההתחפרות, הצורך, או למען הדיוק ההזדמנות, לתאר ולהסביר למישהו אחר. מישהו שמכיר אותך ואת המסגרת בה מתרחש האירוע אבל לא בהכרח את הפרטים. מישהו חכם שסומכים עליו שיקשיב, שאינו ביקורתי כי הוא מבין שמחפשים פתרון ולא אשמים. מישהו ששואל לא כדי לתפוס אותך בקלקלתך אלא כדי להבין, ויותר מכך - כדי לגרום לך להבין. העובדה היא שזה עובד ושבליווי מתאים אנחנו מפיקים מעצמנו את מה שלא הפקנו לבד, ללא השתעבדות וללא יצירת תלות - להיפך, תוך פיתוח האמונה בעצמנו וחיזוק עצמאותנו כך שבהמשך נוכל לפעול באופן עצמאי. השאלה שנשאלת עכשיו היא למה?

הפסיכולוגיה מסבירה שהאדם פועל במרבית המקרים כאוטומט ומתוך אינרציה. בדרך כלל זה יעיל וחוסך בזבוז אנרגיה מחשבתית. בתגובה לאירוע שאנו מכירים אנחנו נוטים ל"חסוך" את האנרגיה השכלית ו/או המנטאלית הדרושה כדי להחליט מה לעשות. אנחנו כבר יודעים מה לעשות, עשינו זאת בעבר, אפשר לרכז את יכולתנו בעשייה. כשזה עובד זה נפלא. חסכוני יעיל ומניב תוצאות חיוביות. מה קורה כשזה לא עובד?! מה קורה כשהאינרציה לוקחת אותם למקומות לא מתאימים ומרחיקה אותה מהמטרה? זה הרגע בו גורם מלווה נוסף יעזור לנו לצאת מהמקום התקוע גם אם הוא לא זה שפועל בעצמו.